בוקר, הגיע הזמן לצאת לדרך. השמש זורחת כבר מ-4:00 לפנות בוקר, הנהר הצמוד לבקתה שלנו זורם בעוצמות שאנחנו בכלל לא מצליחים לעכל, עשן האח מיתמר לאט, שלוגיות אחרונות נמסות לטיפות מים על המורדות הירוקים. הגיע הזמן לצאת ולטפס על איזה הר בלקני.
אז איך הכל התחיל?
בולגריה היא המדינה הראשונה אליה הוצאנו קבוצות לטרקים מסביב לעולם. היא האהבה הראשונה שלנו, והאמת שקשה להגיד שהתשוקה פוחתת... הנופים, האוויר הנקי והאנשים הטובים סביב מרגשים אותנו יותר מפעם לפעם!
בטרקים הקודמים שלנו טיילנו בהרים הגבוהים של בולגריה. טיפסנו לפסגות האלפיניות של רכסי רילה ופירין, המתנשאות לגבהים של מעל 2,900 מטרים. ביקרנו בכפרים בהם הזמן עצר מלכת, ואפילו היינו משוגעים מספיק לנסוע לבולגריה בחורף לטרק שלג בלתי נשכח בו ברחנו ממפולות שלגים וקפאנו בטמפרטורות בלתי אפשריות.
הפעם החלטנו לרקוח את הפיוז'ן המושלם בין כל אלו, ולצאת לטרק של שבעה ימים הכולל את החוויה הבולגרית בשלמותה: שלושת הימים הראשונים התמקדו ברכס המכונה רודופי (בבולגרית: רכס הוורדים). מדובר בשרשרת הרים בגובה 1000-2000 מטרים, הנמצאת על גבול בולגריה-יוון ומחולקת בין המדינות. האופי ההררי של הרודופי מקשה מאוד על התיישבות ותנועה בו, אך שפע המים והעמקים הפוריים מהווים בית לכמה מאות אלפי בולגרים חביבים ביותר, שאירחו אותנו בכפרים ציוריים עמוסים עצי דובדבן מתוק מתוק... היום הרביעי הוקדש למעבר לרכס הפירין, ולכפר הכי יפה בבולגריה- קובצ'ביצה, עליו נרחיב בהמשך. שלושת הימים האחרונים הוקדשו לטרק נודד בין בקתות על הפסגות האלפיניות של רכס הפירין (קרוי על שם אל הברק והרעם במיתולוגיה הסלאבית) מרחב הררי בגובה הנושק ל-3000 מטרים, בו פגשנו את כל סוגי מזג האוויר ביום אחד, פילסנו את דרכנו בשלג, גילינו אגמים מטריפים ועוד מלא חוויות...
הטרק מתחיל.... מישהו אמר ראקי?
לאחר יום מפרך של טיסות ומעברים, הגענו אל עיירה קטנה וחמודה בשם דווין (Devin). דווין ממוקמת במרכז רכס הרודופי, בתוך עמק צר המוקף הרים גבוהים (מאפיין חוזר של הישובים באזור).
הטרק שלנו התקיים בחודש יוני 2022, תחילת עונת תיירות הקיץ, ולכן לא הרגשנו את כמויות התיירים המגיעים לנפוש במעיינות החמים המפורסמים של העיירה. מה שכן גילינו, הוא שמותג המים המינרליים הנפוץ בבולגריה מכונה גם הוא דווין, ומקורו מעיירה זו.
לקראת ערב התכנסנו למסעדה מקומית קטנה ומקסימה, בה הכרנו לראשונה את המטבח ובעיקר את מנהגי השתייה המקומיים...
מסתבר שכדי לטייל בבולגריה צריך לדעת לשתות ראקי- המשקה הלאומי, עשוי ענבים או שזיפים ומכיל 40%-50% אלכוהול. בכל פינה ובכל שעה ביום ניתן למצוא ראקי, לרוב בייצור עצמי, וגם איזה בולגרי או בולגרייה לשתות עמם... ראקי הפך מיד גם למשקה הקבוצתי, שליווה אותנו בכל ארוחת ערב.
במסלול הראשון פגשנו את מישו, מדריך הרים אלפיניים בולגרי, שליווה אותנו לאורך כל הטרק.
בכל מדינה בה אנחנו מבקרים, אנחנו מחוייבים להיות מלווים במדריך מקומי, ותמיד מתעקשים לקבל את המדריך הכי טוב שקיים באזור. למרות שאת בולגריה אנחנו מכירים היטב, את החוויה שמקבלים כשמטיילים עם מישו אי אפשר להחליף עם מישהו אחר:)
מישו הוא "מדריך אלפיני"- מדריך מוסמך מטעם איגוד האלפיניזם האירופי, שעבר הכשרה של (תקשיבו טוב...) 9 שנים!!! הוא מצוייד בתרמיל ובו כל הציוד שחשבנו שלא צריך, וטעינו.
כבר ביום הטרק הראשון, בו טיילנו בנקיק צר המכונה קניון השטן, גילינו כי חורף 2022 היה קשה במיוחד בבלקן. הסופות ושצף הנחלים פשוט הרסו את הגשרים החוצים את הנחל, עליהם עובר המסלול.
אל דאגה, תמיד יש מישו. חבלים ושאקלים הוצאו מהתרמיל הכבד ונמתחו בשיא המהירות בין עצי האורן, כדי לספק למטיילים מעבר בטוח.
לפעם הבאה זכרו- לא לפקפק במדריך אלפיני, שאביו ייסד את בית הספר לאלפיניזם בבולגריה, ושזכה לא מכבר באליפות בולגריה לסקי אוף פיסט....
ביום השני למדנו לטפס.
מיד אחרי ארוחת בוקר בולגרית עתירת שומן במלון שלנו בכפר יגודינה (Yagodina) התחלנו בטיפוס רגלי לפסגה המכונה "עין העיט". טיפוס אתגרי למדי שהיווה מעין הכנה לימים הבאים.
אין ספק שהנוף מהפסגה שווה את המאמץ.... תראו בעצמכם!
בסוף היום השני עידן אתיה המדריך האלוף לקח אותנו לפינת חמד אמיתית... מערת "לוע השטן" (Dyavolsko Garlo). מנהרה קארסטית ענקית בבטן האדמה בה זורם נחל גועש. המערה אפופת מיסתורין, סיפורים ואגדות, אותן נשאיר לטרק הבא שלכם בבולגריה...
יום המעבר- רבותי, ההסטוריה מהממת!
ביום השלישי יצאנו מהכפר טריגרד (Trigrad), בו התארחנו במוטל משפחתי קטן וחמוד, המשקף עמק יפהפה.
מזג האוויר הגשום הכריח אותנו לשנות תוכניות, מה שהסתבר כהחלטה מדהימה!
נסענו נסיעה ארוכה לכיוון מערב, אל כפר עתיק שנלקח הישר מאגדות בשם קובצ'ביצה (kovachevitsa). הכפר הזה הוקם על ידי מספר קטן של פליטים בולגרים במאה ה-17, שנמלטו מהכיבוש האלים של האימפריה העת'מנית.
מיקומו של הכפר בלב ההר, רחוק מדרכים ראשיות וישובים אחרים הוביל לכך שהעת'מנים אכן לא כבשו אותו, והוא נותר בעל תרבות בולגרית קדומה עד היום. הארכיטקטורה בכפר פשוט משגעת. כולה על טהרת אבן ועץ מקומיין: הקירות עשויים אבני גרניט מלבניות, הגגות המחודדים מחופים אריחים שטוחים של ציפחה יפהפייה, וכך גםריצוף הרחובות הצרים והמפותלים. גדרות החצרות, המעקות וסוכות הגפנים- הכל עשוי עץ גולמי.
לאחר שעזבנו את קובצ'ביצה בכביש המתפתל היורד מההר, רגע לפני שהגענו לעיירה הבאה, עידן ביקש מהנהג שלנו לעצור לרגע לצד הכביש. ירדנו בהיסוס וגילינו כי אנחנו נמצאים במקום בו נובע מעיין חם ממש לתוך אגם... איזה כיף שיש מי שמכיר כל פינה!
רכס הפירין- למה לטפס על ההרים? כי הם שם!
זהו, הגיע רגע האמת. אנחנו מתעוררים במלון חמוד ביותר בעיירת הסקי המנומנמת בנסקו (Bansko), לאחר שהכנו את תרמילי ההליכה שלנו לטרק נודד של 2 לילות בבקתות יער.
הנהג שלנו קאמן (שהתגלה כרקדן פולק לא רע בכלל אתמול בלילה...) מתמרן בעליות אל הרכס האלפיני עד לנקודה בה מתחיל המסלול שלנו. היום הזה מוקדש לפסגה הגבוהה ביותר ברכס הפירין- פסגת ויחרן (Vihren) בגובה 2,914 מ' מעל פני הים. זו הפסגה השלישית בגובהה בבלקן (בלי רגשי נחיתות, השתיים האחרות גבוהות ממנה רק ב-10 מ'), וההגעה אליה מצריכה טיפוס במסלול מעגלי מבקתת ויחרן, שנמצאת בגובה 1,950 מ' מעל פני הים.
הטיפוס אינו קל, אבל בתנאי מזג אוויר סבירים הוא גם אינו מאוד קשה. אנחנו ממליצים לבצע טרק הכנה ליום זה באחד ממועדי הטרק "העפלה לחרמון המושלג" שלנו.
חשוב לזכור, שכמו בכל פסגה בגבהים אלו, גם הויחרן נתונה לשינויים קיצוניים ומהירים במזג האוויר בכל יום בשנה, וגם היא הופכת למלכודת ברקים לעיתים תכופות. אמנם זכינו במזג אוויר לא רע בכלל ביום זה, אך למרות זאת, נדרשנו לצמצם את השהות בפסגה לכמה דקות בודדות, בשל סכנת ברקים עליה התריע מישו המדריך המקומי. לנוף מהפסגה, ולאגמים הנפלאים למרגלותיה, אין תחליף. תראו בעצמכם:
את הלילה העברנו בבקתת המטיילים ויחרן שלמרגלות הפסגה. לאחרונה הבקתה עברה שיפוץ והיא מזמינה ונוחה מאוד! יש מקלחות חמות, אוכל טוב ובר עם בירה ו.....ראקי!
ביום החמישי התעוררנו לבוקר בגובה 1,950 מ'- כמו לקום על פסגת החרמון!
התארגנו והתחלנו לעלות אל מסלול שאנחנו מרשים לעצמנו לכנותו "ששת האגמים של גן עדן".
גם היום שיחקנו בין האגמים האלפיניים של רכס הפירין, וגילינו שהם בעצם שרידים של קרחונים קדומים. טיילנו בין אוכפים ושלוחות מכוסי שלג, אותן צלחנו בעזרת מישו המדריך שחצב ופילס בעמל רב שביל בטוח. את המישורים כיסו מרבדי כרכומים..... גן עדן!
מבחינתנו אין ספק שזהו היום היפה ביותר.... אבל ניתן לכם להחליט:
היום האחרון למסע היה קצר ומפתיע. שוב מישו המדריך האלפיני התריע על סערה, ושוב שינינו מעט את המסלול המקורי, ושוב לטובה!
התעוררנו בבקתת היער דמיאניצה (Demyanitsa) שהיא חוויה בפני עצמה- מקלחות מחוממות על ידי תנורי עץ, מכונת כביסה ענקיסטית מופעלת באמצעות זרם הנחל האדיר הזורם למרגלות הבקתה... עולם אחר!
מהבקתה לקחנו מסלול קל יחסית, העובר בין גדות נחל דמיאניצה השוצף והגועש, ומגיע ממש עד פאתי עיירת הסקי בנסקו, ממנה יצאנו לטרק הנודד.
השביל חצוב בחלקו בהר, דבר שחושף את שכבות הסלע השונות הבונות אותו- גיר, שיש יפהפה, גרניט וציפחה... גן עדן גיאולוגי!
בסוף, נשארו לנו גם כמה שעות לגלות את עיר הבירה סופיה, ממנה נטוס בעוד כמה שעות בחזרה לארץ... עייפים ומלאים חוויות וראקי:)
מישהו אמר בולגריה 2023?
