top of page
חיפוש

מסע משנה חיים באתיופיה

מסע חוצה גבולות באתיופיה לאורך מדבר הדנאקיל, טרק בהרי הסימיאן וטרק לאורך הנילוס הכחול.

ערב 11.10.22, אנחנו עומדים בתור הבלתי נגמר בנתב"ג ומתרגשים לבאות. יוצאים לטיול באתיופיה אחרי 4 שנים של תכנונים, מלחמת אזרחים וקורונה. הנה הטיול סוף סוף יוצא לפועל ואיתנו 15 מטיילים ומטיילות שבקושי מכירים את את השני.


עולים על טיסת לילה לאדיס אבבה עם אתיופיאן איירליינס. הטיסה יוצאת בזמן, עד כאן חביב.

נוחתים באתיופיה בידיעה שיש לנו 3 שעות עד לטיסת המשך למדבר הדנאקיל, יוצאים מרוצים למסוע הכבודה ומחכים לקחת את התיקים לכיוון הטיסה. אבל איפה התיקים? לא מגיעים.. מחכים מחכים מחכים... לא מגיע. הדבר הראשון שעולה לנו לראש ואותו אנחנו אומרים לקבוצה: "This is Africa" משפט שילווה אותנו לאורך כל הטיול.


20 דקות לפני טיסת ההמשך התיקים שלנו סוף סוף מגיעים, לצערנו הרב תיקים של ארבעה מטיילים היו חסרים ונציגה מאתיופיאן אמרה לנו שהיא ערבה לכך שהם יגיעו ליעד. מתלבטים עוד 5 דקות ומחליטים לטוס בלי התיקים. בדרך לא דרך ובעזרת הנציגים של אתיופיאן (והרבה ריצה בין הטרמינלים) הצלחנו להגיע לטיסת המשך לכיוון סמרה- שער הכניסה למדבר הדנאקיל. ברוכים הבאים לאפריקה.

הגענו לסמרה, בירת מחוז עפאר, בו נבלה בימים הקרובים. במחוז זה נמצא מדבר הדנאקיל- המדבר הקשוח ביותר בעולם שבו הטמפ' הממוצעת היא 45 מעלות, מים זה מותרות במקום הזה. עם זאת, אחד המקומות המיוחדים והאותנטיים ביותר בעולם, גם מבחינה אנושית וגם מבחינה גיאוגרפית. במחוז זה גרים בני העפאר, עם נוודי מיוחד שהצליח להסתגל לחיים הקשים שבמדבר.. תהרגו אותנו.. עד עכשיו לא הבנו איך!


את הימים הקרובים העברנו במסע רכוב משולב הליכות בשעות הנעימות יותר, כאמור, אין אפשרות לצאת מהרכב או מנקודות צל (שנדירות מאוד) מהשעה 10:00-16:30 בצהרים.


את היום הראשון העברנו בנסיעה לכיוון הכפר אחמדלה ואגמי המלח המפורסמים. לאחר שעתיים של נסיעה כל הנוף השתנה ממדבר "טיפוסי" למדבר עם מישורי בזלת אינסופיים, חלקם עתיקים וחלקם פחות, סימן לבאות. הנסיעה הייתה לא פשוטה, וחלק מהקבוצה לא כל כך הבינה למה אנחנו נוסעים המון בשביל לראות "תופעות גיאולוגיות" ותרבות קשת יום.

הלינה בלילה הראשון שלנו הייתה בכפר אחמדלה, ממש בין בתי הכפר על מיטות שדה שהמקומיים מכינים. כה פשוט. כה חם. ובלי ארבעה תיקים.

הגענו ליום השני של הטיול אחרי לילה חם מאוד ודי מוזר, הרי מי ישן ממש בחצרות של כפר אתיופי באמצע שום מקום? שוק!


אבל אז הטיול החל "להפתח"- ככה זה באזורים קשים, לפעמים עוברים ימים שלמים עד שמרגישים שנוחתים באמת במקום.


עבר עלינו יום משוגע!!! (בקטע טוב כן??) הבנו למה נסענו כל כך הרבה שעות. זה היה שווה כל רגע!

התחלנו את הבוקר בזריחה וארוחת בוקר על אחד מאגמי המלח ומשם עברנו לגבעות דאלול, גבעות גופרית מבעבעות שכאילו נלקחו ממאדים. לא נכביר במילים, ניתן לתמונות לדבר-

כבר בשעה 10:00 בבוקר סיימנו את ההליכה בגבעות ובאגם המלח, בדיוק רגע לפני החום הגדול (48 מעלות באותו יום!)


עלינו על הג'יפים והמשכנו לכיוון היעד הבא שלנו- הר הגעש ארטה אלה. שלוש שעות נסיעה שאותם ניצלנו לנהיגה בשעות החמות. מידי פעם עצרנו לפיפי, שלא הרבה באמת עשו כי לא משנה כמה שתינו, ושתינו המון, פשוט לא היה לנו פיפי, וכשכבר היה הוא היה צהוב ממש! מרוב החום הגדול המים התאדו להם מהגוף. בדרך עצרנו גם בכפרים של בני העפאר, מחזה מרתק שלעצמו. הילדים ישר קופצים עלינו מתלהבים ומקווים שניתן להם משהו (המדריך והסוכן המקומי התעקשו שלא ניתן להם כלום.. ובצדק) ואנחנו זוכים להציץ לתרבות הנשכחת ומרותקים.

לקראת ערב הגענו למורדות הר הגעש ארטה אלה- הר געש פעיל ברצף משנת 1908. הג'יפים נפרדו מאיתנו ובשעה 18:00, חצי שעה לפני שקיעה, התחלנו לטפס לכיוון הלוע.. מתרגשים ועדיין בשוק של תחילת טיול. בדרך עצרנו לארוחת ערב מושקעת שצוות המחנה הכין לנו ובזמן הזה הצוות המקומי העמיס מזרנים ומצעים על גבי גמל לכיוון לוע הר הגעש, שם נעביר את הלילה. חוויה.


לאחר ארוחת הערב המשכנו בטיפוס שלנו לכיוון הלוע. חושך מוחלט, שקט באוויר והמון צפייה לבאות. ככל שאנחנו מתקדמים אנחנו רואים את העשן המיתמר ומידי פעם איזה נקודת אש (או לבה, בשלב הזה זה עדיין לא היה ברור).


הגענו למרגלות הלוע הראשון (שהיה כבוי) ולאחר תדריך בטיחות קצר ירדנו ממש לתחתית שלו. לאחר עוד 10 דקות הליכה בלוע הכבוי הגענו ללוע הפעיל! מוכנים לראות? קדימה-

לתמונות באופן כללי קשה להעביר את החוויה של הליכה בהר געש פעיל באמצע שום מקום ובטח ובטח שבחשיכה. אנחנו יכולים להגיד לכם שזאת הייתה אחת החוויות החזקות שחווינו, גם הקבוצה הרגישה כך.


חזרנו ללינה למרגלות הלוע הכבוי במין כפר נוודי מאולתר ושומם. בלילה הזה, לעומת הלילה הקודם, כולם ישנו כמו תינוקות.

בוקר טוב ארטה אלה. קמנו קצת לפני הזריחה לעוד סיבוב בלוע הפעיל בשביל להתרשם מהלבה בבוקר. ואווו איזו חוויה מטורפת. לא דומה לחווית ההליכה בלילה הקודם ויפה מאוד!

לאחר שלושה ימים גדושים ברצף של חוויות עלינו על הג'יפים בחזרה לסמרה לתפוס טיסת פנים ליעד הבא שלנו- גונדר והרי הסימיאן.


הגענו לסמרה ואחרי 3 ימים ללא מקלחת נחנו וישנו במלון היחיד בערך שיש בעיירה, אכלנו ארוחה אתיופית מסורתית והרמנו כוס של יין לחיי המשך הטיול. אבל הכי הכי חשוב- התיקים של ארבעת המטיילים הגיעו למלון!!! מזל שלא הייתה מקלחת וגם ככה כולנו היינו מטונפים.

קמנו בבוקר לעוד בלאגן בטיסות. באתיופיה יש כזה קטע שכל הטיסות יוצאות ונכנסות לאדיס אבבה. זאת אומרת שבשביל לטוס לגונדר מסמרה אנחנו צריכים לטוס דרומה לאדיס אבבה ומשם לקחת עוד טיסה לגונדר. עד פה.. סבבה, זה מה שיש וזה מה שנעשה.


הטיסה שלנו מסמרה תוכננה לצאת ב-10:00 בבוקר, להגיע אחרי שעה לאדיס אבבה וטיסת ההמשך לגונדר הייתה אמורה לצאת ב-13:30. אמה מה, באותו בוקר הודיעו לנו שהטיסה מאדיס לגונדר בוטלה ושאין להם מה לעשות אלא להעביר אותנו לטיסת ערב שמגיעה לגונדר רק בשעה 18:30. כל מה שתכננו היה יורד לטימיון. לא וויתרנו ושמענו שיש גם טיסה שיוצאת ב-11:30 מאדיס אבבה לגונדר, חצי שעה אחרי הנחיתה שלנו מסמרה. בדרך לא דרך, אין סוף שיחות טלפון ועזרה של הצוות המקומי הצלחנו לגרום לאתיופיאן איירליינס לחכות לנו לטיסה שיוצאת ב-11:30 והם אשכרה חיכו לנו חצי שעה.. איזה תותחים הם יצאו! בסופו של דבר הגענו לגונדר בשעה 13:30, הרבה יותר מוקדם אפילו מהתכנון הראשוני שלנו.


וכך, שמחים ומרוצים שיש לנו זמן ספייר יצאנו לדרך. החלטנו לעצור במסעדה אתיופית מסורתית שבה הכינו לנו קפה עם הטקס המיוחד (בונה באמהרית), ארוחת אינג'רה והמון מוזיקה וריקודים. בעלי המסעדה והמלצרים כל כך התרגשו לארח תיירים אחרי מלחמה ארוכה ושנות קורונה שהריקודים שפצחו ביחד איתנו היו ספונטניים ואותנטיים לחלוטין.

זוכרים את המשפט בהתחלה- This is Africa?

זמן ספייר? הצחקתם אותנו. העצירה במסעדה הייתה שווה כל רגע, ממש! היה מדהים! אך זמנים באפריקה זה משהו אחד והזמנים שאנחנו רגילים אליהם זה משהו אחר.

אחרי ארוחת הצהריים יצאנו לכיוון דברק, שער הכניסה לטרק בהרי הסימיאן. נסיעה של שעתיים הפכה לארבע שעות, למה? ככה.. אין באמת סיבה! מכאן למדנו שכל פעם שאנחנו שואלים את המדריך המקומי מתי מגיעים והוא אומר, לצורך העניין- שעה, אז אנחנו אמרנו למטיילים שעתיים וזה עבד טוב (:


בסופו של דבר הגענו לדברק בשעה 20:00, אבל כל כך שמחים שהספקנו לעצור במסעדה ולעבור את שעות הנסיעה באור יום- לראות את הנופים ולעצור בכפרים מיוחדים.. זה היה שווה הכל.

קמנו לעוד בוקר נפלא באתיופיה ורגע לפני שעלינו על הרכב לכיוון תחילת הטרק החלטנו לתת לקבוצה זמן שוטטות בעיירה הנפלאה. היה זה יום ראשון וכולם הלכו לכנסייה, היה ממש מרגש לראות את אורח החיים של האנשים באזור גונדר (מחוז אמהרה), אנטיתזה לחיים הקשים של בני העפאר.

אחרי קפה ושוטטות בעיירה דברק יצאנו לדרך לכיוון טרק מדהים של ארבעה ימים בהרי הסימיאן. מדובר על רכס הרים עם נופים דרמטיים מאוד בגבהים הנעים בין 3000-4600 מטר. אוקטובר היא סוף העונה הגשומה וזאת אחת הסיבות המרכזיות שבחרנו לבקר באתיופיה דווקא בתקופה זו שהכל ירוק, פורח וזורם!


מיד עם הגעינו לפארק הלאומי פגשנו בלהקת קופי ג'ילדה, קרוב משפחה של הבבון אבל הרבה יותר חברותי ונחמד ממנו. הם חיים בלהקות של 200-300 פרטים ופשוט משוטטים להם בין מרחבי הדשא האדירים שהסימיאן מציע להם. אומרים שיש בסימיאן מעל 70,000 קופי ג'ילדה.. מטורף!! קופי הגילדה ליוו אותנו לאורך כל הטרק בסימיאן, כל יום ראינו להקה אחרת.

מעבר לנופים הדרמטיים שהרכס מציע, זוהי גם הזדמנות נהדרת לחוות את התרבות של אתיופיה. הטרק עובר בין כפרים הרריים מסורתיים המקיימים חקלאות בעל וחיים ללא חשמל ומים זורמים. מה שאבסורד בכל הסיפור הוא שקו מתח של חשמל עובר בכביש הראשי שחוצה את הרכס ובין הכפרים אבל הוא לא נועד בשביל המקומיים, הוא חוצה את הרכס בשביל להגיע מהעיירה דברק לעיירה הגדולה הבאה מצפון לרכס. שאלנו את המדריך המקומי למה הם לא "גונבים" חשמל והוא ענה לנו תשובה פשוטה- גם אם יהיה להם חשמל לא יהיה להם מה להפעיל איתו, אז הם מעדיפים לחיות בלי חשמל וטוב להם ככה. מקווים שבאמת טוב להם, בסה"כ הם נראים אנשים מאושרים שם בהרי הסימיאן.

עד לפני כמה חודשים התחוללה מלחמת אזרחים עקובה מדם באתיופיה. מחוז תיגראי, מחוז בעל עוצמה והיסטוריה מפוארת, הרגישו שלוקחים להם את הבכורה והכוח מהשלטון והם החליטו למרוד בממשלה ולצאת למלחמה נגדה (זהו הסבר קצר ולא ממוקד על המלחמה, קראו עוד להרחבה) כשהגענו לאתיופיה היו עוד כמה כיסי התנגדות של הלחימה אי שם בצפון הרחוק של אתיופיה. את הלחימה לא הרגשנו בשום שלב במהלך הטיול, גם הרגשנו מאוד בטוחים והיינו מאוד רחוקים משם.


חוץ מפעם אחת.


כמה ימים לפני שהגענו להרי הסימיאן הצבא האתיופי החליט שהוא מקים עמדה של תותחים ממש על הדרך הראשית. בביש מזל עברנו שם בדיוק כשהם יורים תותחים לכיוון כיסי ההתנגדות, אי שם בצפון הרחוק. אנחנו נבהלים מהרעש, נכנסים לסוג של הלם וחושבים על איזה בית או דיר עזים או כנסייה התותח פגע. בעודנו עוברים שם המומים מהסצינה החיילים האתיופים צוחקים עלינו שאנחנו אוטמים את האוזניים. אנחנו, עם שרגיל לדברים כאלה בחיי היום יום שלו לא ציפה לפגוש כזה דבר בגובה של 3200 מטר מעל פני הים בנוף פסטורלי שאין כדוגמתו.

בערב החלטנו לקיים שיחה על המצב ומסתבר שכולם לקחו את זה הרבה יותר בטוב ממה שחשבנו. נכון, סיטואציה לא קלה להיתקל בה, אבל לצערנו, כפי שאמרנו, אנחנו רגילים. גם ידענו שאין שום סיכוי שהלחימה תגיע אלינו.


מהר מאוד רעש התותחים חלף לו והנופים הדרמטיים הכו בנו שוב. מדהים כמה מהר אפשר לשכוח.

הגענו למחנה הראשון שלנו והיה לנו ערב נפלא. הצוות הכין לנו מחנה וארוחה נהדרת. בתום הארוחה הצוות המקומי פצח בשירה וריקודים. אנחנו לא יכולנו להישאר אדישים ומיד הצטרפנו אליהם.

הימים הבאים התאפיינו בהליכה ממחנה למחנה בגבהים הנעים בין 3500-4200 מטר. את מטבח השדה והתיקים הגדולים סחבו לנו פרדות. יש לנו בעיה קטנה שחיות סוחבות לנו את הציוד, אנחנו לא כל כך אוהבים את זה. אך לפעמים בשביל להגיע למקומות מרוחקים אין ברירה אלא להשתמש בשירותן.


את האוויר הדליל הרגשנו כבר מהיום הראשון של הטרק, וככל שעלינו בגובה הקושי לנשום כמו שצריך עלה. למזלנו אף אחד מהקבוצה לא הרגיש סימפטומים של מחלת גבהים, רק מעט כאבי ראש וקושי לנשום. הטמפ' נעו בין 2 מעלות בלילה ל-20 מעלות ביום, איפה מדבר הדנאקיל ואיפה אנחנו... נפלא. וקר.

כולנו בשלב כזה או אחר חטפנו וירוס של 24 שעות בבטן. ככה זה במדינות עולם שלישי, לא משנה כמה תכין את עצמך הבטן תגיב אחרת. גם כותב שורות אלו (עידן) הושבת ליום אחד מהטרק. לקחנו, עידו ואני, מסלול מקוצר למחנה על גבי פרדות ומהכביש הראשי עלינו על אוטובוס מקומי צפוף (מאודדד) שבו עמדנו חולים ומותשים מעל 45 דקות, כמובן שאמרנו לנו שזאת נסיעה של 10 דקות.. הלוואי שהיו לנו תמונות להראות את החוויה. מה שכן, לא הרגשנו שהפסדנו יותר מידי כי ראינו דברים אחרים מרתקים לא פחות.


אחרי ארבעה ימים מהממים, מדהימים וחווייתיים במיוחד ירדנו מהרכס בדרכנו לגונדר. נסיעה של 4 שעות שהתארכה ל-6, כי ככה זה. לדוגמה עלינו על אוטובוס שהסיע אותנו על כל דרך העפר שחוצה את הרכס ובעליות הרכב פשוט לא סחב אותנו אז היינו צריכים לצאת כל פעם, לתת פוש לרכב ולעלות מחדש. הנוף היה שווה הכל!!

הגענו למלון מדהים בגונדר. מה שהיה הכי מדהים זאת המקלחת החמה לאחר לילות קרים במיוחד. לאחר המקלחת וארוחת הערב הלכנו למסיבת הריקודים הראשונה שלנו באתיופיה. המקומיים היו כל כך שמחים שהגיעו אליהם תיירים אחרי המון שנים בלי עד כדיי כך שבאמצע ההופעה הרקדנים עצרו הכל ועלו עם לפידים להודות לנו במיוחד שהגענו מארץ רחוקה לראות אותם ואת הארץ המופלאה שלהם, הם צודקים. איזה סיום נפלא לימים שלנו בסימיאן.

החלק האחרון של הטיול שלנו היה לאורך הנילוס הכחול. קצת רקע על החלק הזה: כשבנינו את תוכנית הטיול ידענו שאי אפשר להגיע לתיגראי בגלל המלחמה. חיפשנו אלטרנטיבות מעניינות ומרתקות מספיק מבלי לעבור במקומות התיירותיים מידי של המדינה כמו לליבלה למשל. בדרך מגונדר לעיר הבאה שלנו בהר דאהר תיכננו לבקר במפלי הנילוס הכחול- מדובר ברצף של ארבעה מפלים שפשוט נופלים מקו שבר ומתחברים לכדי נהר הנילוס האדיר. בדרך כלל תיירים מבקרים במפלים וממשיכים הלאה. אנחנו שאלנו את עצמנו- "רגע, יש פה לידנו את אחד הנהרות המדהימים בעולם, למה שלא נלך לאורכו עד למפלים?".

כשהצענו את הטרק הזה לסוכן המקומי הוא לא הבין מה אנחנו רוצים ממנו, אך לאחר סדרה של שכנועים וישיבה מול המפות הוא הבין שיש פה משהו מעניין ששווה לבדוק. וכך נולד, לראשונה בהיסטוריה של אתיופיה, הטרק לאורך הנילוס הכחול.


יצאנו מגונדר לנסיעה של 5 שעות, מנחשים כמה זמן הנסיעה לקחה בסופו של דבר? 8!

לאחר הנסיעה הבלתי נגמרת (והכל כל כל כך יפה!!) הגענו לתחילת מסלול. מיד התאהבנו, מיד! השילוב של מישורי הנהר, עם ההרים מסביב, הכפרים ואזורי החקלאות נגעו בנו בצורה יוצאת דופן. לחלק מהמקומיים זאת הייתה הפעם הראשונה שהם ראו אדם לבן בחייהם. חוויה עוצמתית. לאחר הליכה במישורי הנהר ובין השדות החקלאים הגענו למקום שבו אנחנו צריכים לחצות את הנהר לכיוון מחנה הלילה שלנו. כשהגענו לשם לא בדיוק הבנו איך אנחנו אמורים לחצות עם הסירות שהיו מול עיננו, במיוחד כשהנהר שוצף לאחר עונת הגשמים. מדובר בסירות עץ פשוטות שמשיטים באמצעות מקל ארוך. חשבנו שאם המקומיים עושים את זה כל הזמן אז אין סיבה לחשוש וכך היה- כיף בטירוף!!

לאחר יום ארוך ומתגמל הגענו למחנה הלילה שלנו על הגדה, כמה מטרים מהמים. אחד הלילות הנהדרים שהיו לנו בטיול כולו- לא חם מידי כמו בדנאקיל, לא קר מידי כמו בסימיאן, עם רעש המים, גחליליות ורעשי טבע מכל עבר.

בוקר. זריחה נהדרת מול המים. לאחר ארוחת הבוקר התחלנו ללכת לאורך הנילוס עד למפלים. מדובר ביום הליכה די מאתגר בין הגבעות העקלקלות וחציית יובלים. בדרך חלקנו ראו תנינים וכולנו ראינו אין סוף סוגים של ציפורים. רעש המים השוצפים לאחר עונת הגשמים היה עצום והדרך הייתה בחלקה בוצית ורטובה. ללכת שם ממש עם המקומיים בידיעה שאנחנו "הלבנים" הראשונים באזור הייתה מרגשת וכיפית כל כך. איך הטבע עטף אותנו מכל עבר, פשוט תענוג! דוד המדריך המהולל של הקבוצה שחה עם התנינים בנילוס, אנחנו הסתפקנו בטבילה ביובלים.


בסופו של הטרק הגענו לכפר חמוד שבו הכינו לנו אינג'רה וקפה ולאחר מנוחה הגענו למפלים המדוברים. ואוו! להגיע לאחר יומיים הליכה לאורך הנילוס ולראות את העוצמות של המפלים היה פשוט אפקט מטורף! אין דברים כאלה.

וכך יומיים של טרק ייחודי הגיעו לסיומם ואנחנו חזרנו לבהר דהר לערב אחרון באתיופיה. לאחר ארוחת שייקים קלה יצאנו לשיט באגם טאנה, מקור המים של הנילוס הכחול. וכך, עם בירה ביד ושקיעה אלוהית סיימנו את הטרק בנילוס. חדי העין מבינכם יבחינו בחיה די גדולה שנצפתה לה שוחה באגם. לאחר השיט חזרנו לבהר דהר לעוד ערב ריקודים אתיופי ומיוחד.

קמנו בבוקר לזמן שוטטות חופשית בעיר ולאחר מכן יצאנו לכיוון שדה התעופה לתפוס טיסה לאדיס אבבה. בה נעביר את השעות האחרונות לקראת הטיסה הביתה. הדבר היחיד שרצינו לראות באדיס אבבה זה את הכאוס, הבלאגן. אנחנו מתים על בלאגן של ערים גדולות ובמיוחד בשביל זה הלכנו למרקטו- השוק הגדול ביותר באפריקה כולה. לאחר מכן הלכנו למוזיאון הלאומי לראות את לוסי, האדם הזקוף הראשון שנמצא בעולם, באתיופיה כמובן. ולאחר קניית מזכרות וארוחת ערב שמנו פעמינו לכיוון שדה התעופה.

ערב, 22.10.22, עומדים בתור הקצר יחסית בשדה התעופה של אדיס אבבה, קצת אחרים והרבה מאושרים. אתיופיה- חלום שהתגשם.


ברצוננו להודות בראש ובראשונה לדוד אפיק, שבנה יחד איתנו מסלול לתפארת, הדריך והוביל אותנו בצורה נפלאה.

תודה רבה לחברי הקבוצה שהתאהבו באפריקה ואתיופיה כמונו ואם לא יותר- מרסלה ספיר, יפתח ספיר, ישי ששון, חגי רונן, חגי הולצמן, בלה ספיר, אפרת שגיב, עידו נבו, ירון וויכמן, זאהי שקור, מורן ברוקס, מריה קוגן, אסף היידו, צחי אסף, זיו בטיה. תודה על היותכם ותודה על הצילומים המרהיבים!

389 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page